<h1>ראבי"ה סימן תתמ"ט</h1>
<h2>דף י.</h2>
הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין. וקיימא לן כסתם מתניתין דהיא כרבי מאיר, ואף על גב דאמר רב חסדא לעיל [ו' ע"א] הלכה כרבי יוסי, כיון דאמימר מתני לה אמילתא אחריתא סמכינן אסתמא דמתניתין. מאן יחידים אמר רב הונא רבנן ואמר רב הונא יחידים מתענין שני וחמישי ושני, מאי קמשמע לן תנינא אין גוזרין תענית על הציבור בתחלה בחמישי שלא להפקיע את השערים, אלא שלש תעניות ראשונות שני וחמישי ושני, מהו דתימא הני מילי ציבור אבל יחיד אימא לא קמשמע לן, תניא נמי הכי יחידים מתענין שני וחמישי ושני ומפסיקין בראשי חדשים ובימים טובים הכתובין במגילת תענית. ולא תקשה לך היכי משכחת לה שיפסיק ראש חדש בתענית יחידים והלא מתחילין בשבעה עשר במרחשון ונשאר מן החודש עשרה ימים, ושני וחמישי ושני אינו כי אם שמנה ימים, דמשכחת לה כגון שאירע שבעה עשר במרחשון להיות בשלישי בשבת ולא יתחילו להתענות עד שני הבא מפני הפקעת שערים, ואותו יום שני הבא מתחיל בעשרים ושלשה לחודש ויום שני האחרון חל ביום (ב)אחד בכסלו. ומפסיקין ומשלימין אותו ביום חמישי שלאחריו. והאידנא דבטלה מגילת תענית, כדאמרינן במסכת ראש השנה [י"ט ע"ב] אין מפסיקין אלא בחנוכה ופורים, ואי נמי כשקיבל עליו תענית בכל ימות השנה מפסיקין נמי כדפרישית דגזרתנו קודמת לנדרו. הני מילי יחידים אבל צבור לא, דתנן לקמן בשלהי פרק שני [ט"ו ע"ב] אין גוזרין תענית על הציבור בראש חדש וחנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקין דברי רבן גמליאל אמר רבי מאיר [אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין] מודה היה שאין משלימין, וכן בתשעה באב שחל להיות בערב שבת. ותו דתנן הגיע ראש חדש כסליו ולא ירדו גשמים בית דין גוזרין שלש תעניות על הציבור וכו', וסתמא קתני אפילו חל יום ראש חדש כסליו להיות בשבת גוזרין בו ביום, ואף על גב שאין גוזרין בתחלה בראש חדש, כיון דכבר התענו היחידים לא הוו התחלה, ואף על גב שיש לדחות שלא יתחילו בו ביום ממש ליגזור אלא ביום שלאחר ראש חדש כסליו, אכתי לענין הפסקה ראיה ברורה היא מההיא דפרק שני שהבאתי. ועוד בתלמוד ירושלמי [פ"א ה"ה] ראיתי שנקבע אמתניתין דהגיע ראש חדש כסליו וכו' אמר רב שמואל בר רב נראין הדברים כשגזרו כבר שלא להפסיק [אבל] אם גזרו מיד להפסיק, משם משמע כדברי דתענית היחיד[ים] חשוב כאלו גזרו כבר, הילכך אין מפסיקין. וכשמתענים ביום ראש חדש או תענית חלום דאפילו בשבת מתפללין תפלת ענינו ביוצר ובמוסף נמי, ואם כוללה בברכה רביעית או אומרה ברכה חמישית, וכן בשבת אפילו בתפלת יוצר היכן אומרה פירשתי יפה וברור מן הירושלמי בפרק תפלת השחר [ה"א] בחיבור זה בסוף מסכת מגילה שאומרה ברכה חמישית בפני עצמה ושוב אומר רצה.
הכא משמע דהא שאין מתחילין בחמישי להתענות מפני הפקעת שערים אבל במדרש תנחומא [וירא סי' ט"ז] מפורש טעם אחר, ובתוספתא פרק שני דתענית תניא יום שני ויום חמישי יחיד יושב בתענית ציבור בהם בתי דינין יושבין בעירות ובהם יושבין בבית הכנסת וקורין מה בין תענית ציבור לתענית יחיד תענית ציבור וכו' עד תענית ציבור נכנסין לבית הכנסת וקורין מה שאין כן בתענית יחיד. וזה מצאתי לשון רבינו יצחק ב"ר שמואל נ"ע עזרא תיקן שיהו קורין בשני ובחמישי ובשבת במנחה כדי שלא ילינו שלשה ימים בלא תורה. ואם תאמר מאי שנא דתיקנו בשני וחמישי, יש לומר טעמא [כדאיתא בתנחומא] [שם] ארבעים יום אחרונים כשעלה משה לקבל את הלוחות עלה בחמישי וירד בשני ונתרצה לו הקדוש ברוך הוא וכיון שהיתה עת רצון בההיא עלייה וירידה הילכך תיקנו באותן ימים לקרות בתורה ולהרבות בתפלה ולכן נהגו העם להתענות בשני וחמישי. ואינו יכול להיות שעלה משה בחמישי וירד בשני אלא אם כן היו ימים אחרונים חסרים לילה אחת דהא כשעלה בחמישי בהשכמה תמצא ארבעים יום [כלים בשני, ל"ה] ז' ז', יום ל"ו היה יום חמישי וביום ל"ז יום ששי ול"ח בשבת ול"ט ביום ראשון ומ' ביום שני. נמצא אם ירד בשני היו חסרין לילה אחת, דהא יום חמישי של יום עליה הוא בכלל, ולילה שלו כבר עבר, שהרי בהשכמה בחמישי עלה, ואם תרצה להוסיף לילה אחת לאחר ארבעים יום, אם כן לא ירד בשני אלא בשלישי, כדפרישית. ואמרינן בסדר עולם נמצא עלה בז' בסיון וירד בי"ז בתמוז ושיבר הלוחות ובי"ח בתמוז עלה וביקש עליהם רחמים כדכתיב [דברים ט'] ואתנפל לפני ה' וגו' ארבעים יום, בעשרים ותשעה באב נתרצה המקום וירד בהשכמה לפסול שני הלוחות ועשה עוד מ' יום משלשים באב עד עשרה בתשרי ובעשרה בתשרי נתרצה המקום וירד משה בעשרה בתשרי, והלוחות בידו שבאותו [יום] נתרצה המקום לישראל, ויאמר ה' סלחתי כדבריך ולפיכך הוא יום סליחה וכפרה לדורות וכו', לפי אותו חשבון כמו כן מ' יום הא[חרונים] חסירים לילה אם לא נתעבר אלול, דהא בעל כורחין ביום ל' באב עלה בהשכמה, וכיון שפסל הלוחות בכ"ט דכתיב [שמות ל"ד] ועלית בבוקר על הר סיני נמצא שביום ל' עלה וכ"ט באלול וי' בתשרי הרי מ' חסר לילה, ואם תרצה להשלים אם כן לא ירד ביום הכיפורים או צריך לעבר אלול. ואמר רבי שקיבל דימים האחרונים מ' יום חסרים לילה. והא דכתיב בפרשת עקב [דברים י'] ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה, כי קאמר כימים הראשונים שהיו ארבעים יום ולא כלילות הראשונים שבאחרונים לא היו מ' לילה, והכי פירושו דקרא ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים למעוטי ליל האחרון (ואותן ימים הראשונים למעוטי לילה האחרון), ואותן מ' ימים הראשונים היו מ' [יום] ומ' לילה ובאלו כתיב ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים [כימים ולא כלילות] אשר היו אותן הראשונים מ' יום ומ' לילה, אבל האחרונים חסרו לילה אחת. והא דדרשינן מה תלמוד לומר כימים הראשונים (אלא) ללמד כשם שהראשונים ברצון כך האחרונים ברצון אבל אמצעים בכעס, דהוה ליה למכתב ואנכי עמדתי בהר ארבעים יום ואנא ידענא שלא הוי מ' לילות, אלא לומר לך מה הראשונים ברצון וכו'. מיהו תימא דהא בסוף כי תשא כתיב [שמות ל"ד] ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה וההיא פרשה מיירי כשהלך לקבל לוחות אחרונות. ותירץ ר"ת דהכי פירושא לאחר שגמר כל המעשה של לוחות הראשונים ושאמר [שם ל"ב] אולי אכפרה בעד חטאתכם (ושל לוחות ששת פי' ימים אשר התנפלתי וכו') ואומר על מה התפלל [ושל לוחות שניים, פירש ימים אשר התנפל] ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה הם הימים שהתנפל, ויכתוב על הלוחות אחר אותן מ' יום ומ' לילה כתב על הלוחות, והם היו מ' ימים בלא לילה אחרון ואם תאמר מנא ידעינן דבחמישי עלה. ונראה לרבי דלרבי יוסי דאמר בפרק רבי עקיבא במסכת שבת [פ"ו ע"ב] דסיון דההיא שתא ביום א' הוה אתי שפיר דכיון דהוה סיון ביום א' וסיון מלא ותמוז הוה ביום ג' ותמוז חסר ואב הוה ביום ד', יום כ"ט באב יום ד' ויום ל' ביום ה', אז עלה משה למרום כדפרישית לעיל, אבל לרבנן דסבירא להו ביום ב' בשבת היה ראש חדש סיון לא יעלה החשבון כך דהא סיון [מלא ותמוז הוה ביום ד' ותמוז חסר ואב הוה ביום ה'], יום כ"ט באב יום ה', וביום ו' דהיינו ל' באב עלה משה למרום. ובדוחק אפשר להיות אליבא דרבנן אם נאמר שבי"ז בתמוז שרף את העגל ודן את החוטאים ועלה בו ביום, הרי י"ג מתמוז וכ"ז מאב וביום כ"ח ירד [ופסל] הלוחות וביום כ"ט שהוא יום ה' עלה, כדפרישית לעיל. והשתא צריך למימר דאב חסר [והוו להו מ' יום] עד יום הכיפורים דבענין אחר לא משכחת לה דבחמישי עלה ובשני ירד. אלא אם כן יהיו מ' יום חסרים לילה, כדפרישית לעיל. אבל דוחק הוא, דכיון דאמרינן בהשכמה עלה ובהשכמה ירד ובכל פעם ופעם, ואם כן היאך יכול להיות שבי"ז בתמוז ירד ושרף את העגל ודן את החוטאים ובו ביום עלה מכלל דלא בהשכמה עלה [מ"ר]. ובמדרש תנחומא [תשא סי' ל"א] יש דבי"ז בתמוז [ירד] ובי"ח שרף את העגל ודן את החוטאים ובי"ט עלה, ולפי ההוא מדרשא אי אפשר להיות דבחמישי עלה כלל, וגם אי אפשר להיות דביום הכיפורים ירד משה מן ההר, דהא מ' יום אמצעים לא נשלמו עד כ"ט באב [ו]בהשכמה ירד ולא עלה אלא באחד באלול נמצא שלא ירד אלא בי"א בתשרי, ואי עיברוהו לאלול אפשר להיות שירד ביום הכיפורים, ולעולם מ' ימים אחרונים חסרים [לילה]. ועל מה שהבאתי מסדר עולם ירד בעשרה בתשרי והלוחות בידו באותו יום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל דכתיב [במדבר י"ד] ויאמר ה' סלחתי כדבריך, דמשמע שביום כיפורים של שנה ראשונה נאמר לו למשה סלחתי כדבריך [ותימא שהרי מקרא זה נאמר] על מעשה מרגלים בשנה שנייה. ומתרץ רבינו תם דהכי פירושו שבאותו יום אמר לו הקדוש ברוך הוא סלחתי כדבריך לשנה אחרת אחר שילוח המרגלים שהוא יום סליחה כדכתיב [ויקרא ט"ז] כי ביום הזה יכפר עליכם והיינו דכתיב אחר שילוח המרגלים [במדבר י"ד] וכאשר נשאת לעם הזה ביום הכיפורים של אשתקד בלוחות אחרונות שאז למד שלש עשרה מדות בקבלת לוחות אחרונות בפרשת פסל לך. והרב רבינו יהודה ב"ר יום טוב פירש המקרא כך סלח נא [עתה] כאשר נשאת לעם הזה ביום הכיפורים של אשתקד בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל סלחתי כדבריך.
